
יש לכם עניין שדחיתם הרבה מאד זמן?
משימה קטנה או הגשמה של חלום גדול?
אם כן, מזמינה אתכם לקרוא על מה שאני קוראת לו “כאב ההפסד”. זה יכול לעזור לכם לגשת למה שנדחה ולהוציא אותו ואת עצמכם לחופשי.
הפוסט מעט ארוך, אבל הוא נכתב באהבה מתוך התבוננות ארוכת שנים במה שקורה להרבה מהלקוחות הנפלאים שלי וגם לי עצמי. תכינו כוס קפה או תה ותהנו.
להתמודד עם כאב ההפסד יכול להיות מאיים יותר מהתסכול שנגרם מהמשך הדחייה.
קרה לכם פעם שדווקא אחרי שהשלמתם טיפול בנושא שדחיתם הרבה זמן, הרגשתם מעין דכדוך מפתיע?
אולי כשסופסוף התיישבתם לבדוק את ההוצאות שלכם (וגיליתם משהו שאתם משלמים עליו ללא צורך וביטלתם)?
או כשהצלחתם לפנות למישהו שהיתה לכם איתו אי-הבנה ויישרתם את ההדורים?
הסיבה לתחושה הלא נעימה שעולה (בדיוק כשתכננו לחוש דווקא הקלה וסיפוק), היא שבאותו רגע אנחנו גם מתמודדים עם המחיר ששילמנו על הדחייה.
כשאנחנו סופסוף עושים משהו שדחינו הרבה זמן, אנחנו פתאום יכולים לראות בבהירות את כל מה שהפסדנו. וזה כואב. כשאנחנו מצליחים אנחנו כמובן שמחים, אבל לצד הסיפוק אנחנו עשויים להרגיש גם צער שלא הגענו לנקודה הזו קודם.
אני קוראת לזה “כאב ההפסד”. ובהמשך לכאב ההפסד מגיע מעין אבל קטן על כל מה שאבד לנו.
זה לא נעים, אבל שווה להסכים להרגיש אותם, כי אחרת יכול להיות שנמשיך לדחות משהו רק כדי להמנע מהם. וככה נפסיד פי שלוש: נמשיך להפסיד משאבים יקרים, נחווה לחץ ואשמה בגללם ונמשיך לחוש מועקה סביב הדחיינות.
אנחנו דוחים או נתקעים בגלל כל מיני סיבות. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו לא טובים בתחום מסויים, או שחסרה לנו בהירות לגבי הצעד הראשון. לפעמים אנחנו חווים פחד להתמודד עם נושא כלשהו ולפעמים אנחנו מתחילים לטפל במשהו ועוצרים באמצע כי אנחנו מרגישים מוצפים.
ויש כמובן עוד הרבה הסברים, עמוקים או טכניים-פשוטים, לדחיינות שלנו.
אבל יש עוד גורם, מעט נסתר ולא מדובר, לדחיינות. הוא רלוונטי במיוחד למה שמתעכב במשך זמן ארוך.
וזוהי ההתנגדות (הלא מודעת) שלנו לחוש את הכאב הזה על מה שאיבדנו בגלל שדחינו. היא יכולה לגרום לנו להמשיך לדחות ולדחות ולדחות.
אנחנו ממשיכים לדחות כי אנחנו לא רוצים להתמודד עם מה שאנחנו משערים שהפסדנו (כמו כסף, הזדמנות, זמן).
וכל כמה שהדחיינות עצמה מתסכלת וכואבת, האובדן הזה נחווה אצלנו לעיתים ככואב אף יותר (גם בגלל שהוא מעורפל ולא ידוע).
אגב, זה תקף גם לגבי הרגלים לא טובים שאנחנו רוצים להיפרד מהם, ואפילו יציאה מדכאון.
זה קורה גם עם הרגלים טובים חדשים שאנחנו רוצים לאמץ.
"אאוץ' איך לא עשיתי את זה קודם?" - האבל על כל מה שהתבזבז.
אני רוצה לתאר כאן מה שיכול לקרות לנו כשאנחנו משלימים משהו שדחינו זמן רב, או לפחות כשעשינו צעד ראשון שמניע חלום מסויים והופך אותו לאפשרי. כלומר, את המפגש עם כאב ההפסד.
ההבנה של מה שקורה לנו במצב כזה, מאפשרת להבין את המצב בו אנחנו ממשיכים לדחות כדי להמנע מכאב ההפסד.
כשהתגברנו על הדחיינות שעצרה אותנו, לא משנה כמה אשמה ובושה אנחנו מרגישים, אנחנו יכולים לומר: “עשיתי”.
לא משנה כמה מאתגר (או דווקא קל באופן מפתיע) זה היה, עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לעשות את זה. למה? פשוט כי עשינו את זה.
ועכשיו מגיע החלק הקשה: אנחנו מתמודדים עם התחושה שנקראת: “אאוץ’, איך לא עשיתי את זה קודם?”.
ברגע שנכנסנו למקום החדש הזה, בו העניין טופל או שהתחלנו תהליך שהיה רדום, אנחנו נוטים לשפוט את העבר באופן אחר. קשה לנו להיות בקשר אמיתי עם הסיבות שעיכבו אותנו קודם. לפעמים הן אפילו נראות טיפשיות.
אנחנו עומדים מול הזמן, הכסף, ההזדמנויות שהתבזבזו, ויש מעין טעם מר של “לו רק יכולתי לחזור אחורה בזמן ולעשת את זה קודם”.
בגלל שאנחנו מרגישים אחראים לבזבוז הזה (הרי הצלחנו לעשות את זה עכשיו, ולכן נראה לנו שיכולנו לעשות את זה גם קודם), עוד יותר קשה לנו לקבל אותו.
ולכן, הרבה פעמים לצד תחושת הסיפוק, אנחנו חווים גם כאב ואבל (grief). זה מאד שכיח שהתחושות הלא נעימות אפילו מאפילות על השמחה והופכות את הרגע הזה בו אנחנו רוצים לחגוג (וואו! עשינו זאת!) לעגמומי.
זה אולי לא הדבר הכי ברור מאליו לחשוב עליו כשאנחנו מנסים לפתור את הדחיינות שלנו, אבל התופעה הזו משפיעה עלינו בדרכים לא מודעות ויכולה לגרום לנו להמשיך לדחות.
וכאמור, אני לא מדברת רק על דחייה של טיפול באיזו משימה בירוקרטית, זה קורה בכל תחום בו אנחנו חווים דחיינות – אפילו עם פריצה בעסק, או פרידה מבן-זוג. אנחנו ממשיכים להתעכב רק כי אנחנו מנסים להמנע מהרגע הזה בו נחווה את מה שבוזבז ומה שהפסדנו.
אם עד כה לא ירדתם לסוף דעתי, הסיפור האישי שבו מיד אשתף אתכם ממחיש את זה בצורה ממש טובה.
שיתוף מהחוויה הפרטית שלי - להשראה.
את הדוגמא הכי עוצמתית של התופעה הזו פגשתי בתהליך ההחלמה שלי מהתנהגות של אכילה כפייתית.
(אני בכוונה לא קוראת לזה הפרעת אכילה, כי אני לא אוהבת את הביטוי הזה ‘הפרעה’, אבל שלא יהיה בלבול – הייתי אכלנית כפייתית במלוא מובן המילה).
זה התחיל כשהייתי בת תשע-עשרה (בזמן משבר שחוויתי בצבא) והמשיך עד גיל שלושים וחמש. זה לא תמיד היה נוכח באותה עוצמה והיו תקופות שכמעט לא חוויתי את זה, אבל זה היה קשה וכואב וגרם לי הרבה סבל.
אכלנות כפייתית היא לא בולמיה ולא אנורקסיה אלא “מקום טוב באמצע”, שאינו פחות קשה. זו התנהגות שכוללת בולמסים של אכילה “לא נשלטת”. הקושי הוא לאו דווקא קשור למשקל (לי לא היתה ממש בעיה בנושא הזה), אלא לכל מה שקורה פיזית ונפשית בשל ההתנהגות הזו. זו בעצם התמכרות לכל דבר.
עברתי דרך ארוכה ותהליכים עמוקים עד להחלמה וכל השלבים במסע היו חשובים, אבל השלב המשמעותי שהיווה את נקודת המפנה היה כשגיליתי שיטה שנקראת EFT – Emotional Freedom Technique (תודתי העמוקה לגארי קרייג שפיתח אותה).
אני לא אכתוב כאן על כל מה שהתרחש שם, אלא רק על החלק שקשור לנושא שלנו כאן.
יום אחד, במהלך מפגש עם אילנה ויילר, המטפלת הנפלאה שמצאתי, הרגשתי שאני ממש קרובה לשחרר את זה.
זו היתה תחושה מאד מוחשית ובהירה שיכולתי ממש לגעת בה. הרגשתי שאני יכולה להיפרד מהנטייה הזו ולחיות בלעדיה.
אבל, באותו רגע ממש, הרגשתי אבל וכאב עצומים על כל מה שבוזבז (כמו זמן, חיים, כסף). בגלל שחוויתי את התחושה שאני יכולה להרפות מזה, לא יכולתי לשאת את המחשבה על כל הסבל שחוויתי בגלל שלא עשיתי את זה קודם. זה נחווה כאובדן עצום.
אולי זה נשמע מובן מאליו שבתחום כזה של התנהגות/נטיה שמושרשת עמוק, לא יכולתי לעשות את זה קודם והייתי זקוקה לתהליך ארוך. אבל:
מה שהיה כל-כך מדהים (והסיבה שאני חולקת את הסיפור המאד אישי שלי איתכם), הוא שהיה רגע שרציתי להימנע מלעשות את הקפיצה הזו, שהפכה לאפשרית, בגלל שרציתי להמנע מכאב ההפסד. אתם מבינים? היה רגע שבו הרגשתי שלהמשיך לחיות במצב הזה, יהיה יותר קל מלחוות את כאב ההפסד שאפגוש אם אעשה את הצעד קדימה.
רציתי להמנע מלהכנס בדלת שנפתחה לחיים של חופש מהבעיה, בגלל שלא רציתי לעבור דרך “מסדרון- האובדן” הבלתי נמנע שהיה בפתחם. זה היה באמת מדהים, ולא רק במבט לאחור.
למזלי היתה לי מודעות למה שקורה, ובעזרת התמיכה של אילנה המוכשרת והכנות העצמית שלי, בחרתי להיכנס בדלת שנפתחה לי. היתה תקופה של אבל וכאב וחרטה, אבל עברתי אותה והיום אני חופשיה.
חוויתי את המצב המיוחד הזה הרבה פעמים לאורך חיי, עם נושאים קטנים ועם עניינים עמוקים.
הרבה פעמים למשל המשכתי ביום “תקוע” למרות שכבר יכולתי לצאת מהתקיעות, רק כי לא רציתי לחוות את תחושת ההפסד שארגיש ברגע שאנוע קדימה.
המצב הזה ידוע גם במצבים בהם לא מפסיקים לעשות משהו אפילו כשהוא כבר לא מועיל ולא רצוי, רק כי חבל לנו על הזמן שהושקע כביכול לשווא – כמו במקרה של המנעות מהפסקת לימודים לפני השלמה של התואר.
היום אני יכולה לומר שאני הרבה יותר טובה בהתמודדות עם סוג הדחיינות הזה.
אני מזהה מהר יותר כשזה קורה (שאני במצב של להמשיך לדחות כדי לא לחוות את כאב ההפסד).
אני מסכימה (מראש) לעבור דרך הכאב ולכן קל לי יותר לקחת צעד קדימה.
אין לי יותר התנגדות לחוות את האבל הקטן שעולה אחרי שזזתי קדימה, ולכן גם קל לי לסלוח לעצמי וככה נפתח מרחב של למידה וגדילה.
בגלל שאני מאפשרת לעצמי להרגיש ויודעת גם לסלוח לעצמי, אני יכולה גם להתבונן לאחור בלי עול-האשמה וללמוד איך אוכל להתמודד טוב יותר בפעם הבאה ואפילו להמנע מדחייה.
לסיכום, שווה להתיידד עם כאב ההפסד.
דוגמאות מה"מעבדה" - סיפורי לקוחות (השמות שונו לשמירה על פרטיות).
אני חבה תודה גדולה ללקוחות הנפלאים שלי על שנתנו בי אמון ואפשרו לי לעזור להם עם העניינים שהם דחו.
לאורך השנים (מ 2005), העבודה שלנו יחד היתה כמו מעבדה שבה כמו חקרנו את טבעה של הדחיינות ומצאנו לה פתרונות.
הייתי עדה אינספור פעמים לכאב ההפסד והאבל שבא איתו, שהתעוררו באותו רגע ממש בו חווינו התקדמות והצלחה. הנה שתי דוגמאות.
יעל חוותה מצוקה לא קטנה בגלל הרבה קניות ברשת שהיא עשתה. היא היתה בתקופה לא פשוטה והקניות הללו ניחמו אותה, למרות שהיא ידעה שהיא לא באמת זקוקה לדברים שקנתה ושאין לה כסף מיותר לבזבז.
היא הזמינה אותי לעזור לה לעשות בזה סדר.
ישבנו יחד לפשפש בתיבת המייל ולמצוא את המיילים הרלוונטיים, כדי לנסות לבטל ולקבל החזרים. עשינו עבודה נפלאה והצלחנו לבטל את רוב הרכישות ואפילו לקבל החזר של רוב הסכומים.
היא היתה מרוצה, אבל השמחה שלה לוותה גם בתחושה מאד לא נעימה.
היא חוותה את כאב ההפסד. הפסד של כסף (חלק מהקניות לא הצלחנו לבטל והיא גם שילמה על השירות שלי), הפסד של זמן (זמן הרכישות, הנסיונות לבטל בעצמה והזמן איתי שהיה יכול להיות מנוצל לדברים אחרים).
היא אמרה שהיא מרגישה ממש טיפשה.
הבנתי אותה מאד וסיפרתי לה על “כאב-ההפסד”. היא הסכימה לתת לעצמה להרגיש אותו. שיתפתי אותה שלדעתי היא דווקא היתה חכמה באופן שבו התמודדה עם התקופה המאתגרת שלה – זה מה שניחם אותה וזה בסדר והיא כן ידעה לזהות שהיא לא מצליחה לטפל בזה לבד והזמינה אותי לעזור לה.
בגלל שיכולנו להיות במודעות למה שקורה, יעל הצליחה להתבונן אחורה וללמוד יותר על ההרגל שלה.
החלטנו לבטל מנויים על ניוזלטרים שפיתו אותה לקנות והיא רשמה לעצמה כלל-אצבע: אם היא חווה את הדחף לקנות שוב באופן הזה היא מרשה לעצמה קניה אחת בשבוע ודואגת להדפיס את מייל האישור, כדי שיהיה לה קל יותר לבטל במקרה שהיא מתחרטת.
סיימנו את היום כשיעל חשה הקלה טובה ואפילו יכולנו לצחוק על זה.
אני מציעה לזכור את הסיפור הזה כשאתם ממשיכים לדחות טיפול בעניינים מהסוג הזה שקשורים בכסף שהוצאתם על משהו שאתם לא זקוקים לו. בדר”כ זה הרבה יותר קל לטפל בזה ממה שזה נראה.
וגם אם לא מצליחים לקבל החזר, לפחות לא ממשיכים לשלם ברגשות של אשמה או לחץ – בתכלס זה המטבע הכי יקר: תחושת הרווחה הפנימית שלנו.
איילת היתה לקוחה מאד ותיקה שלי. אחרי שארגנו את הבית שלה, היא המשיכה להזמין אותי באופן קבוע כדי לעזור לה בשוטף לטפל בכל מיני משימות.
היה נייר אחד – שנראה כמו מכתב – שצץ כל פעם מחדש כשמיינו ניירת.
כל פעם שנתקלנו בו שאלתי אותה מה זה ומה היא רוצה שנעשה עם זה, וכל פעם מחדש היא אמרה שנעזוב אותו בצד.
זה היה ברור שהמכתב הזה גורם לה הרבה אי-נוחות.
אני מכבדת את הרצון של הלקוחות שלי, אבל המשימה שלי היא גם לעזור להם להתקדם, ובדר”כ אני מרגישה מה העיתוי הנכון. ולכן, יום אחד כשהנייר הזה שוב הופיע, ביקשתי ממנה לספר לי בכ”ז מה זה, אפילו אם היא לא רוצה שנטפל בו.
הסתבר שזה היה מכתב מחברה ותיקה שהציעה לה עזרה אחרי ששמעה שיש לה בעיה. איילת לא ענתה לה, ועברו כבר שנתיים! (זה היה בזמנים טרום האינטרנט למקרה שתהיתם:)).
עשינו את זה באותו יום. איילת כתבה מכתב תשובה בו היא הסבירה למה היא לא ענתה (היא היתה המומה מהנדיבות והיה לה קשה לקבל ולכן פשוט השאירה את זה ללא מענה). היא התנצלה על העיכוב הארוך וכתבה לה שהיא מאד מעריכה את ההצעה שלה ושבינתיים היא הסתדרה ותשמח להיות בקשר.
מראש הצעתי לה לכתוב קצר ולא להתעכב עוד כדי לשתף ולפרט (כדי להמנע מדחייה נוספת) והיא הסכימה שכך עדיף.
היא הרגישה הקלה כל כך גדולה, כי היא סחבה איתה הרבה אשמה ובושה בגלל שלא הגיבה במשך זמן כה ארוך.
ואז הגיע כאב ההפסד. היא התקשתה להאמין שהיא נתנה לעצמה לחיות עם התחושות האלה כל-כך הרבה זמן והבינה איזה גזלן-אנרגיה זה היה (לאורך השנים היא נזכרה במכתב הזה הרבה פעמים).
היא איפשרה לעצמה לחוש את הכאב הזה ואז אפילו הצליחה לסלוח לעצמה ולבסוף הגיע גם חיוך. היא אמרה שהיא תזכור כמה קל זה היה בעצם – פשוט לשתף אחרים (אותי ואת החברה במקרה זה) במה שהיא מרגישה, כדי שבפעם הבאה יהיה לה קל יותר לפעול.
אגב, למחרת היא ניגשה לדואר ושלחה את המכתב (מי היה מאמין שפעם היינו שולחים מכתבים) ואחרי זמן לא ארוך קיבלה מכתב תשובה חם ומבין.
הסיפור הזה עוזר לנו גם לזכור שהרבה פעמים המשימה הדחוייה עצמה היא אפילו לא ממש מסובכת.
מה שקשה, הוא להסכים להרגיש את מה שהדחיינות יצרה. כשאנחנו נותנים לעצמנו להרגיש את התחושות הלא-נעימות, יחד עם סלחנות עצמית נפתח לנו גם מרחב למידה שמעלה את הסיכויים שבפעם הבאה ננהג אחרת.

אוקי, הבנתי, אבל מה אפשר לעשות עם זה? איך זה עוזר לי להתמודד עם דחיינות?
קודם כל, כדאי להיות מודעים לכך שכאב ההפסד עשוי להופיע ולהיות מוכנים לחוות תקופת אבל קצרה.
למה? כי אם אנחנו מודעים ומוכנים, יש פחות סיכוי שנמשיך (באופן לא-מודע) לדחות משהו כדי להמנע מהכאב.
זה לא אומר שזה יהיה קל, אבל זה מפחית את הסיכוי שנמשיך להימנע כשהתנגדות לא מודעת מפעילה אותנו.
שנית, מומלץ לטפח את הכוונה לסלוח לעצמנו.
חשוב להיות בכוונה לוותר על ביקורת עצמית (“איזה ____ אני שלא עשיתי את זה עד עכשיו”),
או הלקאה עצמית (“אני ממש ______ שהפסדתי _____”) אם נפגוש את ה”אאוץ’, איך לא עשיתי את זה קודם?”.
כדאי לזכור שאנחנו עשויים לחשוב שיכולנו לעשות את זה קודם, אבל הזווית ממנה אנחנו מסתכלים אחרי שהפסקנו לדחות היא אחרת במובן של “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”.
אם לא עשינו, אז לא יכולנו, ולא משנה אם הסיבה ראויה בענינו או לא.
כשאנחנו מחליטים מראש שזו הכוונה שלנו, זה יכול לעזור לנו לקחת את הצעד קדימה כי אנחנו פחות מפחדים מהכעס של עצמנו. כאב ההפסד הוא מספיק כואב ואין צורך להוסיף עליו.
שימו לב שאני אומרת “כוונה” – כי לכוונה כשלעצמה יש כח עצום. יכול להיות שלא נצליח או שייקח לנו זמן לסלוח. וזה גם בסדר.
שלישית, פשוט לקבל את העובדה שאין כל סתירה בין תחושת ההקלה והנצחון שמרגישים כשסיימנו לדחות לבין כאב ההפסד ורגשות של אבל.
זה כשלעצמו מגביר את המודעות שלנו ומאפשר לנו לזהות מצב שבו אנחנו ממשיכים לדחות כדי להמנע מכאב ההפסד.
וגם, ההבנה הזו מאפשרת לנו לחוות את שני הקצוות (וזה חשוב).
כלומר, לחוות את “שלב האבל” כשאנחנו עומדים מול ההפסד, בלי לתדלק אותו ובלי לתת לו להשתלט; ובמקביל להשאיר מספיק מקום לתחושת ההישג כדי שנוכל לשבח את עצמנו: עשינו את זה עכשיו וזה כל מה שחשוב. מחקרים מראים ששבח-עצמי עוזר מאד ביצירת שינוי.
ועוד רווח שיש לנו כשאנחנו עושים את כל הנ”ל: כשאפשרנו לעצמנו להתאבל והוספנו קבלה עצמית, נפתח לנו מרחב נעים של צמיחה. כשאנחנו לא עסוקים ומושקעים בביקורת עצמית (שהיא בעצם דרך להמנע משינוי), ובמקום זאת אנחנו רכים וסלחנים כלפי עצמנו, קל לנו יותר ללמוד משהו על עצמנו, להתפתח ואולי אפילו להבין איך נוכל לנהוג אחרת בפעם הבאה כדי להמנע מדחייה מלכתחילה.
איפה זה פוגש אותך?
כתבתי את הפוסט הזה כי אני ממש רוצה לעורר בכם השראה ותחושת מסוגלות שיעזרו לכם לקחת את הצעד הבא שלכם.
אתם יכולים לחשוב על דוגמא משלכם למשהו שאתם ממשיכים לדחות כדי להמנע מתחושת ההפסד?
איזה רגשות עולים בכם?
מה אם פשוט תגשו לזה ותעשו צעד קדימה? אפשר אפילו צעד קטן אחד שיתניע את התהליך.
ואם אתם ממש רוצים, אבל זה נראה לכם בלתי אפשרי, אפשר למצוא מישהו שחווה משהו דומה ולעשות יחד. בארטר הוא כלי נפלא שמסייע במצבים כאלה (כאן כתבתי פוסט עם עצות לבארטר מוצלח).
אני מעודדת אתכם לפעול עכשיו. לגשת לאחת הפינות המוזנחות בטודוליסט, לעשות צעד קטן לקראת הגשמת משאלה שנדחתה. זה שווה את זה!
מנסיון, אני יודעת שתמיד אפשר. דמיינו כבר עכשיו את ההקלה שתחושו ו JUST DO IT.
קדימה?
מוזמנים לספר לי על הצלחה קטנה או לשאול כל שאלה שתעזור לכם לנוע – אפשר ישר לוואטסאפ כאן.
והכי חשוב, שנזכור תמיד להיות טובים לעצמנו, גם בדחיינות וגם בתנועה.
שלכם,
סונייטה
נ.ב. אני אשמח לדעת כמה הפוסט הזה דיבר אליכם – כל מה שיש לעשות זה לסמן בשאלה כאן למטה. תודה.