אחד הכאבים שנתקלתי בהם הכי הרבה בעבודה עם לקוחות לאורך השנים,
הוא חוסר שביעות-רצון מהספק, עשייה, התקדמות.
גם אני בעצמי התמודדתי ועדיין מתמודדת עם הנושא הזה, אם כי אני יכולה לומר שזה כבר לא מהווה אתגר משמעותי.
יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על זה, אבל כדי להמנע מראש מדחיינות ומתחושה שאני לא מצליחה להגיע למאמר ממצה ושלם, אני אחלק את התובנות שלי לסדרה של פוסטים.
ככה יהיה גם יתרון נוסף, לכם הקוראים – תוכלו לדגום במנות קטנות עצות ותובנות ולהתנסות במה שיהדהד לכם מתאים.
אני בוחרת להתחיל בכמה עצות שעיקרן הוא שינוי הגישה. אפשר לומר שהן נוטות יותר לצד הרפלקטיבי מאשר הפרקטי.
אני מאמינה שכלים מעשיים הם מועילים יותר, כאשר אנחנו מכניסים אותם לתוך הבנה עמוקה ולא רק משתמשים בהם כדי “לתקן” משהו שלא עובד טוב.
אז הנה לפניכם מה שנקרא לו “רביעיית הפתיחה”.
החלטה.
זה נראה טריוויאלי, אבל נוכחתי שזו פעולה שלפעמים מזניחים בתהליכים בכלל ובתחום הזה בפרט.
השלב הראשון במעבר ממצב של חוסר שביעות-רצון מתמשך לתחושה של סיפוק שאינה תלויה רק בהספק, דורש מאיתנו להחליט שזה חשוב לנו.
החוויה הזו של תסכול וחוסר סיפוק לא נעימה לנו – זה ברור.
אבל הידיעה שזה מפריע לנו, היא עדיין אינה החלטה שזה נושא שאנחנו רוצים לעבוד עליו.
כל שינוי של דפוס דורש השקעה מסויימת, מחוייבות, השראה ומוטיבציה, ומה שמצית ומניע את כל אלה הוא החלטה.
החלטתם שזה מספיק חשוב לכם והבעתם כוונה לשינוי (בפני עצמכם או אפילו מול חבר)? נהדר!
זה צעד ראשון חשוב מעין כמוהו. אליו יתמגנטו אט אט כל הכלים והתמיכה שאתם זקוקים להם.
הסכמה לפרגן לעצמנו.
גם זה נשמע אולי מובן מאליו.
מי לא ישיב בחיוב לשאלה: “רוצה באמת לדעת לפרגן לעצמך?”
אבל אני בכ”ז מציעה לכם לבדוק אם אכן זה כך.
הרבה פעמים נח לנו להשאר בעמדה המלקה של שיפוט עצמי.
זה מספק לנו תחושה ש”עשינו משהו”. השיפוט העצמי הופך לתחליף לשינוי.
אנחנו מבקרים את עצמנו בחומרה ואז אנחנו מרגישים שהענשנו את עצמנו על מה שלא עשינו וזה כביכול מספק.
השלב השני אם כן, הוא לבחון לעומק (ברכות):
מה אנחנו מרגישים כשאנחנו מפרגנים לעצמנו (גם לפני שהגענו לפיסגת האוורסט)?
האם אנחנו מרגישים נח?
מה קורה בגוף?
אפשר אפילו לדמיין מצב היפותטי ולבדוק איך זה מרגיש.
מה שיכול לעזור להיפרד מהדפוס של חוסר פרגון/שיפוט עצמי הוא לצלול למקור שלו.
מעבר למה שכל אחד נושא איתו ברמה האישית, יש משהו שמשותף לרבים מאיתנו.
מהניסיון שלי וקריאה מרובה בנושא, יש לרובינו איזו אמונה נסתרת,
שאם נתייחס לעצמנו בחומרה כשלא עמדנו ביעדים שלנו, זה ידרבן אותנו להתקדם.
שאם אנחנו מכוונים גבוה ורוצים להצליח אז אין מקום לסלחנות עצמית.
וזה ממש לא נכון, אלא אפילו בדיוק להיפך.
לא משנה מה מקור האמונה הזו, מחקרים מראים שדווקא פרגון עצמי הוא זה שמקדם אותנו הכי טוב.
ובנוסף, כשאנחנו שופטים את עצמנו, אנחנו מפנים כלפי עצמנו שליליות שגורמת ללחץ ומתח.
ומה קורה למערכת שלנו כשאנחנו בלחץ?
הגישה שלנו לקורטקס – קליפת המח – נחסמת (זהו מנגנון הילחם-או-ברח הידוע).
ומה מיוחד בקליפת המח (שקיימת רק אצל בני-אדם)?
זהו המקום בו מתנהלים המחשבות הרציונליות והדחפים היצירתיים.
קל להבין מה קורה לנו כשאנחנו מנסים להתקדם בלי החלק הזה, שאחראי במידה רבה להנעה הראשונית שלנו.
יש כל כך הרבה מחקר וחומר על הנושא, אבל בחרתי לכתוב חלק ראשון בלי להתעכב (אחת הדרכים לחוש סיפוק היא לבחור מה שריאלי ולא מה שאידיאלי). לכן, אני לא מצטטת כאן, והנה רק טעימה אצל אחרים:
פוסט ממש יפה של האחים NJ שמצטט מחקרים של ד”ר קריסטין נף (Neff), פסיכולוגית התפתחותית שחוקרת חמלה עצמית.
ועוד מאמר ממש יפה במגזין המשובח ‘אלכסון’ שאני מנוייה לו: “מה ששנוא עליך אל תעשה לעצמך”.
לא להיכנס לשכבה השניה.
או במילים אחרות “לא לכעוס על עצמנו אם אנחנו כועסים על עצמנו”.
אני בטוחה שאתם מכירים את השכבה השניה, אבל האם הרהרתם פעם בהשפעות שלה?
לענייננו, נניח שהחלטנו שאנחנו רוצים להתאמן בפרגון עצמי ותחושת סיפוק שאינה תלויה בהספק.
אם אנחנו נוטים להאשים את עצמנו כשלא עשינו או לא הספקנו, אז השינוי של ההרגל הזה ייקח זמן.
וכנראה שיהיו הרבה פעמים שבהן נמצא את עצמנו באותו מקום של תסכול עצמי.
ואז ישנה אפשרות שנעבור ל”שכבה השניה” ונהיים מתוסכלים מהתסכול:
תסכול א’: לא הצלחתי > תסכול ב’: לא הצלחתי לא להיות מתוסכלת שלא הצלחתי.
כך בעצם אנחנו בעצם מתרחקים מה”מקור”.
זה כמו לשים פלסטר על פצע, שצריך אויר כדי להרפא (בהנחה שהוא לא בסביבה מזוהמת).
זה פשוט מוביל לסוג של איזור מעגלי ללא מוצא.
אם אנחנו מרגישים תקועים, ברור שאפשר להפעיל גם ביקורת עצמית, ומובן שכדאי לבדוק איפה אנחנו מוותרים לעצמנו ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לנוע קדימה.
אבל ביקורת עצמית בונה, שעטופה בחמלה עצמית, זה משהו אחר.
דווקא הרכות והסלחנות העצמית הכפולה:
1. לא עמדתי ביעד. 2. נהייתי מתוסכלת מסעיף 1,
מאפשרת לנו להבין מה קורה לנו ומה יש לשנות כדי שכן נצליח.
לעומת זאת, כשאנחנו עסוקים בשכבה השניה, אז הגישה שלנו לקושי המקורי נחסמת.
עוד יתרון: כשלא נכנסים לשכבה השניה, אפשר להרפות מתסכול א’ הרבה יותר מהר.
אבל, אם נכנסתם לשניה – אל תיכנסו לשלישית :).
מומלץ לעצור רגע ולומר לעצמנו:
“אופס, נכנסתי לשכבה השניה, אני מרפה ממנה עכשיו, מותר לי לחוש תסכול.”
יש רק עכשיו.
להיפרד מהמחשבה: “רק כשנגיע, אפשר יהיה להיות מרוצים”.
לדעתי, אם לא נלמד להיות שבעי רצון ומסופקים לאורך השלבים בדרך, סביר שלא נצליח לחוש סיפוק גם כשהשלמנו (הרי ייפתח לנו אופק חדש, יהיו משימות משלימות, שאיפות נוספות).
וחוץ מזה, אם נמתין עם התחושה הטובה לאח”כ, אז איך תיראה הדרך שלנו עכשיו?
למה שלא נרגיש טוב כבר ברגע זה?
אם אתם מוצאים את עצמכם חווים מעט מדי סיפוק (באופן יחסי למה שאתם רוצים, לא ביחס לאחרים), אני מעודדת אתכם להכנס למסע מרתק של אימון השריר הזה של פידבק עצמי חיובי.
אני צועדת במסע הזה כבר זמן ארוך, ומה שכיף בו הוא שכל צעד בו יפהפה, לא רק היעד.
הנה סיכום של מה שצריך כדי להתחיל:
- החלטה: בא לי לשנות את הדפוס הזה.
- הסכמה לפרגן לעצמי (וחקירה של הסיבות שמעכבות פרגון עצמי).
- לא להכנס לשכבה השניה (או לצאת ממנה כשמבחינים שנכנסו).
- יש רק עכשיו – פרישה מהרעיון שנוכל לחוש סיפוק רק “פעם, כש…”.
כאמור, אני אחלוק איתכם בקרוב עוד כלים ועצות שיוכלו לשמש אתכם בדרך.
ותמיד מציעה לברור ולבחור רק מה שנראה לכם מתאים.
שתהיה שנה מספקת ומפרגנת מבפנים ומבחוץ,
שלכם,
סונייטה
